זוכרים בפקולטה

אגודת הסטודנטים הפקולטה לחקלאות זוכרת את חללי צבא ההגנה לישראל ומערכות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה.

ס"אל יוני נתניהו נפל במבצע אנטבה בשנת 1976.

לאחר שנים, יצא הספר "מכתבי יוני". אנו מביאים לכם כאן את המכתב האחרון שכתב לאהובתו, ברוריה, חמישה ימים לפני נפילתו במבצע.

 

לברוריה,

אני עומד בשלב קריטי בפרשת-חיי ובפני משבר פנימי עמוק, שמערער זה מזמן את שרשרת מושגי.

המגוחך והעצוב בכל הפרשה הוא שהפתרון היחיד, שצורת-חיי עד כה מאפשרת לי, הוא להמשיך באותו חריש עמוק – באותו שדה מייגע, שבו אני נמצא.

אני עייף רוב הזמן, אבל זה רק חלק מן הבעיה – איבדתי את אותו הזיק, החיוני כל כך לעשייה – את זיק חדוות היצירה, ההתחדשות, ההתעוררות. לא פעם אני שואל את עצמי: מדוע, מדוע דווקא עכשיו? העבודה אינה כובשת אותי ואינה משעבדת אותי. טעות! זה להפך – היא משעבדת אותי ואיני רוצה בכך. אני עושה דברים כיון שצריך לעשותם ולא מפני שאני רוצה לעשותם. וחוזרת השאלה המציקה – האם מותר לי לחיות כך, לעבוד כך ולכלות את עצמי? והתשובה אומרת תמיד, שיש להתמיד ולסיים בדבר שהתחלתי בו – שיש לי מחויבות לא רק כלפי העבודה, אלא גם כלפי עצמי – אבל איך אדע אם אוכל להחזיק מעמד עוד 10 חודשים?

הנה, רוב הדברים שכתבתי מוצגים בסימני שאלה. אילו ידעתי את התשובות, הרי שלא הייתי מתלבט כל-כך ומתייסר כל-כך.

אין לי זמן לעשות אפילו את הדברים הקטנים הנחוצים – לתקן סתימה שנפלה מהשן, לסדר חוט-מנורה קרוע, לקנות חוט-חשמל לפטפון, לנוח, לנוח, לנוח, לא לעשות שום דבר מחייב, לעצור.

אמת, קשה לי כפי שהיה קשה לי רק מספר פעמים בימי חיי, והדבר המדאיג הוא שגם האלטרנטיבות מחוץ למעגל הצבאי הועם זוהרן. אולי תמיד קסמו לי יותר, כי לא חשבתי עליהן בצורה ממשית, ועכשיו כשאני מדמיין את הדבר לעצמי אני מפקפק מעט. יהיה לי מספיק כוח להתחיל הכל מחדש? ואני גם לא רוצה לשרוף מאחורי גשרים (דבר, שתמיד עשיתי בחיי המוזרים – מוזרים כחיי כל גבר), כי אולי ארצה עוד לחזור לצבא, שבו הייתי שקוע בכל שנות בחרותי. אבל אני מוכרח לעצור ולרדת עכשיו, מיד, או קצת אחר-כך, וגם אעשה זאת – אבל עוד מעט.

אני נזכר בצעקה המטורפת והאומללה במחזה שראיתי מזמן – Stop the world! I want to get off!

אבל אי-אפשר לעצור את הכדור המטורף, שעליו אנו נעים, וחוקי-הכובד אינם מאפשרים לנו להתחמק ממשיכתו, וכך, תרצה או לא תרצה, חי או מת (חי, כמובן, וזמן רב ככל האפשר), You're in.

טוב שיש לי אותך, ברור שלי, וטוב שיש לי מקום להניח עליו ראש עייף.

אני יודע, שאיני עמך במידה מספקת ושקשה לך לפעמים להיות לבדך זמן רב כל-כך, אבל אני סומך עליך, עלי, על שנינו, שנצליח לחיות את נעורינו – אַת את נעורייך וחייך ואני את חיי ואת זיק נעורי.

יהיה בסדר.

מתוך: https://bit.ly/3daBucf

 

 

רחל מלמד- איתן שינתה את שם משפחתה כדי להנציח את בנה איתן ז"ל שנפל בעמק הבכא ב-1985

 

איתן, שנולד וגדל בגבעתיים, היה ילד שאהב את הארץ. "היו לו הרבה חברים", נזכרת רחל, "בשנות הגן ובית הספר אובחן כמחונן ונשלח לחוגים באוניברסיטת תל אביב. הוא היה בנוער העובד והלומד, מדריך ורכז שכבה".

את שירותו הצבאי החל איתן בקורס טיס, אבל אחרי תקופה מסוימת הבין שזה לא בדיוק מה שחשב שיהיה והחליט לחתום על ויתור. אז הוא גויס להנדסה קרבית ושם עבר קורס מ"כים. בהמשך עבר קורס קציני הנדסה, ובמהלכו יצא ב-13 באוגוסט 1985 עם צוות של כ-30 קצינים לפעילות מבצעית לבדיקת שדה מוקשים של ישראל בעמק הבכא. במהלך הפעילות התפוצץ מוקש ואיתן היה הנפגע היחיד, ונהרג. זה היה במרחק של חודשיים מיום הולדתו ה-20.

בתקופת האבל הראשונית שינתה רחל את שם משפחתה כדי להנציח את בנה, ונרשמה כרחל מלמד-איתן

השכול מצא את ביטויו גם בכתיבת השירה שטיפחה רחל ושהניבה שני ספרים. "לאחר שאיתן נפל המשכתי לעבוד בעיריית גבעתיים", היא מספרת. "כשהייתי חוזרת כל יום מהעבודה הבית היה ריק והייתי פורצת בבכי גדול. לאחר שהייתי שוטפת את הפנים מהדמעות הייתי לוקחת כל מה שיש ביד - עט ונייר, וכותבת את מה שהרגשתי. אחרי כמה זמן הצטברו לי שירים, ובהמלצת חברות הצטרפתי לסדנת כתיבה עם נתן יונתן באוניברסיטת תל אביב, ובסיומה הצטרפתי לסדנת כתיבה עם דליה רביקוביץ'".

קטע מתוך שיר שכתבה רחל, שנקרא "עוד כמעט אחד":

פתאום בא חייל וישב לידי בספסל 

במכונית הציבורית

ואני קפאתי במקומי

ולא הבטתי לעברו

שלא אראה שוב שזה לא

אני נושמת את האוויר שסביבו

מתוך: https://bit.ly/2OL5FgW

 

 

 

טופז אבן- חן קליין, סוהרת בשירות בתי הסוהר ובוגרת הפקולטה לחקלאות, נספתה בשריפות באסון הכרמל בשנת 2010.

 

טופז, טופי כפי שנהגו לכנות אותה, גדלה והתחנכה ברחובות. כנערה חלמה להיות וטרינרית, היא אהבה בעלי חיים והייתה בה חמלה כלפי כל חיה מסכנה ועזובה.

בשנת 2000 התגייסה לצה"ל ושירתה בשורות המשטרה כחיילת במסלול שירות חובה במשטרה (שח"מ). בתום השירות הצבאי נרשמה טופז לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית השוכנת ברחובות, לתחום הלימודים שראתה בו את ייעודה – מדעי בעלי החיים. היא סיימה את התואר הראשון בציונים גבוהים ולאחר מכן החליטה על תפנית חדה ונרשמה ללימודי תואר שני במנהל עסקים במכללה למינהל. את הלימודים סיימה בהצטיינות אך לטקס קבלת התואר כבר לא זכתה להגיע, במקומה הגיעו אביה ובעלה לקבל עבורה את התעודה.

בשנת 2009, טופז החליטה להתגייס לשירות בתי הסוהר (שב"ס) וקיוותה להשתלב כקצינה במטה. תפקידה הראשון היה קצינת תקשורת יזומה במחלקת הדוברות. עם כניסתה לשורות הארגון סיירה בבתי הכלא הפזורים בארץ ונחשפה לעולם אנושי שטרם הכירה. היא התחשלה, צברה ניסיון וביטחון ועברה עוד שלב בתהליך גיבוש אישיותה. 

ביום חמישי 2.12.2010 התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכמעט עשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא "דמון", שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה וצוערים ומדריכים מקורס קצינים של השב"ס, מחזור א', ובהם טופז.

לקראת הנסיעה לכלא "דמון" שלחה טופז מסרון קצר לאביה: "מקפיצים אותנו לצפון. פרטים בהמשך". היה זה נוסח תמציתי שהיה מקובל בין השניים. בצהריים היא שוחחה עם עמית, בעלה, בטלפון וסיפרה על ההקפצה לכרמל. היא נשמעה לו נלהבת מן המשימה. בשעה שלוש ושמונה עשרה דקות קיבל הודעה ממנה: "הגענו לבית סוהר כרמל, מעבר להר רואים עשן". עמית, קצין משטרה, חשש מהפרות סדר שעלולות להתרחש במהלך פינוי הכלא, ולכן כלל לא שש לרעיון שטופז שלו צריכה להיות חלק ממשימה זו. הוא התקשר ואמר לה שאם היא חשה שנקלעה לצרה, שתתרחק מאזור ההמולה והסכנה, תתקשר אליו ותחכה לו. "אני אבוא דרך האש לקחת אותך", הבטיח לה, והיא השיבה בהודעה: "אל תדאג חמודי". הייתה זו ההודעה האחרונה ממנה.

בשעה שלוש וחצי נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס. קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני השב"ס ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

צוערת טופז אבן-חן קליין נפלה באסון הכרמל ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010). בת עשרים ושמונה בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותירה אחריה בעל, הורים, אחות ואח.

הועלתה לדרגת מישר אחרי נפילתה.

 

מתוך: https://bit.ly/3gboq8i

 

לקריאה
לקריאה
בעבר אגודת הסטודנטים היתה נותנת רישיונות ותמיכה לסטודנטים לתוכנות כגון MATLAB. כעת כל מה שקשור לתוכנות לצרכי למידה עבר לרשות למחשוב
לקריאה
דעו את הזכויות שלכם! - בשיתוף ארגון מו"ח
לקריאה