מוזות | עמית כהן - מנהלת פרויקט לביא בהר הצופים

בואו להכיר את הפנים מאחורי המיזמים המהממים שהאגודה מלווה. הפעם, ראיינו את עמית, מנהלת פרויקט לביא. רוצים לשמוע על ניהול, יזמות, אנשים וחלומות? כנסו לכתבה שלפניכם.

 

 

 

מוזות  

ראיון עם עמית כהן, מנהלת פרויקט לביא בהר הצופים

 

החלטנו לחשוף בפניכם את הפנים של היזמים שמאחורי המיזמים שאנחנו מלווים.

 

ספרי על עצמך ועל המיזם שלך.

 

אני עמית כהן, סטודנטית לעבודה סוציאלית, לקראת סיום התואר. בת 24, מישוב אדם. אני מנהלת את פרויקט לביא בשנה הנוכחית, ומתנדבת בפרויקט כבר 4 שנים.

לביא הוא מיזם חברתי התנדבותי, שמעודד סטודנטים להתנדב במקביל למסגרת הלימודים שלהם, בבתי חולים. אנחנו מתנדבים בהדסה הר הצופים. אנחנו נותנים מענה למטופלים שמעוניינים ביחס שהם לא זוכים לו במסגרת הטיפול הרפואי: יחס חברתי, הרבה הקשבה, וחוויה חיובית.

 

מה הביא אותך לנהל את המיזם?

 

מהרגע שנכנסתי ללביא, ידעתי שאני לא שם רק בשביל להתנדב. יש לי נטייה לקחת דברים מאוד ברצינות, ולהיות בהם עד הסוף. ברגע שהעשייה בפרויקט הפכה להיות התשוקה שלי, ידעתי שאני רוצה להשקיע בו ולהצמיח אותו כמה שיותר. לאחר שלושה תפקידים משמעותיים בפרויקט, הבנתי שלהיות המנהלת שלו זו השאיפה שלי, והתרגשתי מאוד כשזה קרה השנה.

לאט לאט למדתי שיש לי את היכולות לעשות את זה: ליזום, להנהיג וללוות את הרכזים, ולתרום מהניסיון שצברתי במאמץ רב.

 

את לקוית ראייה, איפה זה פוגש אותך בפרויקט?

 

יש לי לקות ראייה, והיא ליוותה אותי לאורך כל התפקידים שלי בלביא. הייתי צריכה להציג את עצמי מלכתחילה כשהגעתי לפרויקט כלקוית ראייה כדי להסביר שאצטרך עזרה בהכרות עם המחלקות. הייתי צריכה לדעת לדברר החוצה את הלקות שלי. לפני 4 שנים היה לי מאוד קשה לעשות את זה, אבל הבנתי שזה הכרחי כדי להצליח, והתגברתי על החששות שלי. לאורך ההתנדבות הבנתי שזה משהו שדווקא קירב אותי למטופלים, לאופן בו אני רואה אותם. הרבה פעמים קיבלתי פידבקים חיוביים מהם שאני עושה את ההתנדבות על אף האתגרים הפיזיים שעומדים בפני.

לאורך השנים גדלתי בסביבה רגילה. אף פעם לא התאמתי לקטגוריות שצריך בשביל להשתלב במסגרות תומכות- תמיד הייתי גדולה מידי, או קטנה מידי, או שלא התאים. חייתי חיים רגילים תוך התמודדות עם הקשיים שלי. כן הייתי צריכה לעבוד הרבה על הקבלה שלי בחברה- נגיד בביה"ס שלי הייתי התלמידה הראשונה עם לקות ראיה, והם לא ידעו איך להתנהל עם זה, ומה הצורך שלי. כשהגעתי ללביא, ידעתי שאני צריכה לעשות את ההתניות האלו שוב, גם כשמדובר בבתי חולים, שם החולים מתמודדים עם כל מיני מחלות, וגם מבחינת הצוות.

 

מהם האתגרים המרכזיים בתפקיד?

 

עכשיו, כמנהלת הפרויקט האתגרים המרכזיים שלי הם המעבר מריכוז לניהול. זה עולם שונה לגמרי. זה להבין שאתה אחראי על כולם, שאין מעלייך מישהו שאומר לך מה עושים ואיך. זו למידה מאוד עצמאית. זו ההבנה שאני זו שמובילה ואומרת מה עושים, ושיש השלכות לטעויות שלי. למשל, יש ציפייה לבנות את הצוות המושלם, ויש להבין שבסוף לכל אחד יש יכולות אחרות וצרכים אחרים, ולא רק ההשקפה שלי היא הנכונה. כך שעלי ללמוד לשחרר לפעמים, ולתת לצוות שלי עצמאות. זה לא תמיד קל, אך בסופו של דבר זה מניב דברים תוצאות מדהימות.

 

מה נותן לך את הכוח להמשיך לעבוד על המיזם, על אף האתגרים?

 

לביא זה הלב שלי, זה הבית שלי. אני חושבת שברגע שמשהו הופך להיות חלק בלתי נפרד ממך, מהנפש שלך, לא משנה כמה אתגרים יהיו וכמה זה קשה, את תרצי להיות שם, לתקן, לשפר, להמשיך הלאה וללמוד מהטעויות.

 

ספרי על רגע משמעותי שהיה לך בעבודה על הפרויקט.

הרגע שבו ישבתי עם הרכזות שלי לשיחה וניסיתי להבין מה מניע אותן להיות בפרויקט. לשמוע אותן מדברות, נפתחות ומספרות על המקום האישי, ולהבין שבסופו של דבר הפרויקט נמצא בלבן שלהן בדיוק כפי שאצלי. ריגש אותי בטירוף שהצלחתי להגיע למצב שהפרויקט נכנס ללב של אנשים נוספים, ברמה שהם יסכימו לקחת על עצמם אחריות בזמנם הפנוי לפעול כדי שהוא יתפתח.

 

ספרי על הצלחה שהייתה לך בפרויקט.

אירוע פורים שעשינו השנה היה מדהים. הייתה בו נוכחות רבה, והתלהבות בולטת של כל מי שהשתתפו בו. זה הרגיש שבאותה נקודה הצלחנו, המתנדבים, הרכזות ואני, להרגיש קבוצה מאוחדת. צחקנו יחד, שרנו שירים , שיחקנו עם הילדים בבית החולים ועוד. הרגע הזה הוכיח לי שוב את הערך של הפרויקט, ולמה הוא חשוב כל כך.

 

מתי הרגשת שהצלחת?

 

הנקודה בה הרגשתי שהצלחתי זו הנקודה ממנה הכי חששתי. השקענו מאמץ רב ומשאבים לקראת 'פורום לביא', שזה פורום של המתנדבים יחד עם צוות הרכזות של הפרויקט, בו יש לסטודנטים המתנדבים הזדמנות לפרוק מורכבויות בפרויקט, להכיר, ולהרגיש חלק ממשהו גדול יותר. בתחילת המפגש נכנסו מעט אנשים לחדר, והתאכזבתי מאוד. הרכזות שלי הסתכלו עלי, קלטו שאני מתוחה, וניסו להרגיע אותי. לאט לאט המשיכו לטפטף אנשים והקבוצה גדלה. אחרי כמה רגעים ביקשתי מהרכזות שלי לספור כמה אנשים הגיעו, והיינו יחד 20 איש. אני לא חושבת שהיה אי פעם מפגש גדול כל כך, במיוחד לא בשנה הזו שהייתה מאתגרת בעקבות שינויים מבניים בפרויקט, שצמצמו את מספר המתנדבים בתחילת השנה. במפגש הצגתי את הפרויקט וראיתי שהם מבינים את המשמעות שלו. הפידבקים מהסטודנטים היו נפלאים, וזה גרם לי לתחושת הצלחה.

 

יש משהו שהיית עושה אחרת, בהסתכלות לאחור?

 

לפני הכניסה לתפקיד, הייתי רוצה שהצוות יהיה יותר מבוסס, כדי שיהיה פשוט יותר להתחיל את הפרויקט השנה. הייתי צריכה להכין את השטח הרבה יותר מוקדם, כדי שהפרויקט יתחיל מהר יותר. בתכל'ס, טוב להסתכל לאחור כדי ללמוד, אך אני חושבת שלפעמים צריך לעבור דברים מסוימים כדי ללמוד בצורה הטובה ביותר. אי אפשר לצפות הכל מראש.

 

מה צריך בשביל להיות מנהלת של פרויקט חברתי?

 

צריך לאהוב את מה שאת עושה, ולהאמין חזק ברעיון מאחורי הפרויקט, ממש להרגיש אותו. אי אפשר להגיע ללא חיבור לפרויקט כדי לנהל. צריך גם להיות מאוד יצירתית, להבין שקהל היעד שלך כל הזמן משתנה, ובהתאם גם האנשים שאת מגייסת לפרויקט. צריך להיות דינאמית, וגם לתת להזדמנויות לצוץ. בנוסף, חשוב להיות קשובה לאנשים שסביבך, כדי להגיע לתוצאות טובות יותר.

 

איפה את מקבלת רעיונות?

 

אני מקבלת ליווי מאגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, שעוזר לי להגיע לרעיונות טובים ויצירתיים. לדוגמא, מההכשרות המקצועיות שלנו, מצוות היזמים עמם אני נפגשת אחת לחודש במפגשי למידה שונים, ועוד. בנוסף, צצים לי רעיונות ברגעים ספונטניים בחיים שלי, נגיד בלילה לפני שאני הולכת לישון, לפעמים אני מדברת עם אנשים ופתאום יש זיק של רעיון.

 

יש לך מתכון להצלחה?

 

כן. יש משהו כזה. אני לא יודעת אם זו ההצלחה, אבל אני יודעת שחייב שיהיה את זה. את צריכה למצוא את המשמעות שלך במיזם, לשאול את עצמך כל הזמן למה את פה, מה גרם לך להגיע, ולמה את נשארת. זה גורם לך להישאר גם כשקשה, ולהמשיך לפתח את הפרויקט. .

 

יש כיוון למיזם הבא?

האמת שאני לא יודעת אם זה יצא מתישהו לפועל.. התחלתי לחשוב על מיזם שקשור לאנשים עם מוגבלויות. אני מאוד רוצה לפתח איזשהו פרויקט חברתי שסטודנטים עם מוגבלויות יוכלו להשתתף בו, בצד הנותן.

 

יש לך זמן לזוגיות, חברים, לימודים ועוד?

 

יש לי חיים. אני משתדלת כל הזמן לקבוע עם חברים ולא לוותר על זה. הניתוק הזה מהפרויקט לפעמים משמעותי כדי להצליח לתפקד בו כמו שצריך. אני גם משלבת עשייה משמעותית נוספת, כמו למשל נציגת חוג באגודת הסטודנטים, ופעילה בגרעין סמ"ן (סטודנטים מובילים נגישות).

 

מה הדבר הכי משמעותי שלמדת בדרך?

שלקות הראייה שלי היא לא זו שעוצרת אותי מלעשות דברים, אלא המחסומים האישיים שלי, ושברגע שאני פורצת אותם, אני מגיעה למקומות נפלאים.

 

מה היית מציעה למישהו שיש לו רעיון והוא מתלבט אם להוציא אותו לפועל?

אני ממליצה להתייעץ עם אנשים, ולחפש את המקומות בהם תקבל הכי הרבה תמיכה כדי לפתח את הרעיון שלך, כמו אגודת הסטודנטים.

 

 

רוצה לשמוע עוד על הפרוייקט? עקבו בעמוד הפייסבוק שלנו!

לעוד מוזות לחצו כאן!

חורשים בפנאן, בשקט ועם הטבות שוות- בכל רחבי העיר!
לקריאה